“אומץ הוא התנגדות לפחד ושליטה בפחד – לא היעדרו”
(מארק טווין)
מעניין לגלות שהחל מהשנה בה חדר האינטרנט לחיי הפרט (1993) ועד ימינו – עידן בו הזירה המרכזית בה מתנהלים חיינו היא הרשת הממוחשבת, נרשמת עליה ניכרת בתופעה הקרויה – טכנופוביה.
בפשטות, מדובר בתופעה פסיכולוגית הגורמת לרגשי פחד וחרדה משימוש באמצעים טכנולוגים והימנעות מללמוד את הנושא, עבור הטכנופוב משימות פשוטות כמו פתיחת תקייה חדשה היא עסק מורכב, שלא לדבר על זיהוי תקלות ושגיאות.
על אף החיסכון והיעילות שמאפשרת הרשת הממוחשבת ( שליחת קובץ במייל במקום עמידה בתור בדואר בשביל לפקסס טופס) בוחרים הטכנופובים בהימנעות מלמידה, ובאופן מכוון הם מעדיפים לעשות את הכל כמו פעם.
מה מניע את הטכנופובים להמשיך ולנהוג כך?
ייתכן ומדובר בפחד להתנסות בדבר חדש ולהיכשל בו, מה שיגרום לדימוי שלילי ולהעצמת חוסר האמון העצמי, אולי גם הקצב המסחחר של הפיתוח הטכנולוגי יוצר קושי מעקב אצל אותם אנשים ומשום כך הם מעדיפים להפסיק את המירוץ הקדחתני, כך או כך, בתחום הפסיכולוגיה של ימינו מוצעים טיפולים מגוונים לתופעה, החל מטיפול קוגנטיבי – בו עובדים על הלך המחשבות של הטכנופוב ומנסים לשנותם לאופן חיובי ואמיץ, וכלה בטיפול תרופתי על בסיס גלולות המסייעות למצב הנפשי בהתמודדותו עם העולם הטכנולוגי שמסביבו.
מעבר לנאמר, ברצוני לאזכר כאן הרחבה של התופעה, במחקר קצר שנערך בקרב הדרג הניהולי של חברות בעלות מערכת מיחשוב רשתית, לאחר ראיונות עם מספר אנשי דרג, התגלתה טכנופוביה בעלת גוון שונה, אפשר לכנותה “טכנופוביה מנהלית”.
מסקנותיו של המחקר היו שהידע או הרצון של הדרג הניהולי ללמוד אודות המתרחש במערכות המיחשוב שלהם הוא קטן מאוד.
למרות ומדובר במערכת מיחשוב שתיפקודה וביצועיה התקינים קריטיים ברמה מקסימלית – הם בוחרים שלא לדעת פרטים אודות התקלה שהתרחשה, והעיקר “שזה יטופל ע”י אנשי הIT, ומהר”.
כאשר נכנסו אנשי המחקר לעובי הקורה התברר שהמנהלים פשוט מפחדים מהדימוי שעלול להיווצר במידה ולא יבינו על מה מדובר, במקום להודות בבעיית הפחד, הם עוקפים אותה ע”י אימוץ תירוצים בנוסח “אנו מבוגרים מכדי ללמוד את הנושא” או “הזמן שלנו לא מאפשר ירידה לפרטים”.
אותם מנהלים בחרו בגישה הטכנופובית, וכך ניתקו את עצמם מפרטים מהותיים אודות התקלות שקיימות במערכת המיחשוב, תקלות שאם היה ידוע להם באופן אישי על חומרתם, ייתכן והיו מקצים משאבים אחרים לצורך זיהוי מקור התקלה, ולא היו מסתפקים בתיקון זמני.
במקרים אחרים התברר, שהמושג “תקלה” הוא דבר יחסי, כמו למשל בנושא האיטיות שקיימת במערכת (להפיק דוח X נדרשת שעה שלמה) טענו המנהלים ש-“כל עוד אף אחד לא מתלונן, זה לא נקרא תקלה!”.
אמת, פרטי תקלה טכנית באחד השרתים עלולים להיות עניין מסובך אפילו בשביל איש ה-IT, וכל שכן עבור מנהל ללא רקע טכני מתאים, אי אפשר להאשים אף אחד, אך המחקר הראה שבחברות בהם הדרג הניהולי אזר אומץ והתעניין בפרטי התקלה, ואפילו ניסה את כוחו במתן פיתרון (גם אם היה זה פיתרון שגוי מעיקרו), התקלות טופלו ביתר שאת.
מהרגע שאנשי ה-IT גילו שיש להם עם מי לדבר, ההתעניינות יצרה קשרי אהדה בין העובד והמעביד וממילא הרצון לפתור את התקלה גדל ואיתו גם היכולת, תחזוקת השרתים הפכה לפעולה שקופה ומדווחת לדרגים הגבוהים של החברה, ומתוך כך גם זמן פיתרון התקלות התקצר.
כאשר פיתחנו את AimBetter , הנושא היה בראש מעייננו, הפשטות והקלות בה הצלחנו להציג שגיאות מורכבות, הסינון המשמעותי של מידע לא רלוונטי, או התראה ויזואלית על צוואר בקבוק שמעכב תהליכים, גרמו גם למנהלים “הזקנים” לגלות עניין ולהשתתף בניטור המערכת הממוחשבת שלהם.
לפחות אצל הלקוחות שלנו – הצלחנו להשים סוף ל”טכנופוביה המנהלית”, ומה איתכם?
כשהיהודים הקדמונים חיפשו אמצעי שמירה קל ופשוט, הם שמו מזוזות על המשקוף, לשרתים אין מזוזות – אז פשוט מתקינים להם AimBetter .