“אם תרצה בן אדם, הסתכל באור השכינה בכל היקום כולו, הסתכל בעדן החיים השמימיים, איך הם מתפלשים בכל פינה וזוית שבחיים” (אורות הקודש)
העולם מסביבנו נמצא בתנועה מתמדת, תנועה המתבטאת בין היתר בשיכלולים ופיתוחים טכנולוגים, כאילו מדובר בכוח נסתר הדוחף את האנושות היוצרת אל עבר הקידמה שטרם התגלתה.
מהיכן נובע הדחף הבסיסי לעדן ולשכלל את צורת החיים שלנו? מדוע איננו מסתפקים במצב הקיים ונדרשים להמציא את עצמנו מחדש אל מקומות גבוהים יותר, “אל עבר נתיב לא ידעו עיט, ולא שזפתו עין איה”?
ובעיקר, לאן התנועה הזו מובילה בסופו של דבר?
הנושא רחב ומסועף, וברצוני לאזכר כאו נקודה אחת שהתחדשה בעניין.
לעומת סיפור הבריאה ההדרגתי והמסודר המתואר בפרשת בראשית, מגלה לנו החכמה הקדומה כי העולם כפי שהוא מופיע לנגד עינינו, הוא בעצם תוצאה של “משבר רוחני מכוון” – תוצאתו הסופית של תהליך המכונה “שבירת הכלים”.
העולם האידאלי קרס והתפזר לרסיסים קטנים, קריסה שיצרה פער בין הרצוי למצוי, בין הלוגי לקוסמי, בין תפארת למלכות, מעתה כל רסיס מצוי לעצמו, עבור עצמו, ואיננו מסוגל לתפוס את המארג הכללי בו הוא טווי.
מחמת הפער הזה נוצרה המציאות המוכרת לנו – “עלמא דפירודא”, עולם מופרד בו כל נתון קיים וחווה את עצמו בלבד, עולם בו מה שמצוי איננו רצוי, ומה שרצוי תמיד יהיה רחוק, כמו לצעוד אל עבר האופק הדמיוני.
אך מגלה לנו החכמה הקדומה שהפער הזה איננו סטטי, הוא הולך ומצטמצם מרגע לרגע, הולך ונסגר מיום ליום, כיוון התנועה העולמית הכללית הוא בעצם אחורנית, אל עבר נקודת המוצא, שם רסיסי המציאות היו לאחד.
המדרש מספר כי בעולם האידאלי התודעה האנושית יכלה להשתמש בכלי הקרוי “האור הגנוז”, וכך לשון המדרש: “אדם היה מביט (בעולם – דרך האור הגנוז) וצופה בו מסוף העולם ועד סופו (המילה “סוף” בלשון המדרש פירושה קצה).
עד לפני שני עשורים, היה קשה לתת הסבר מובן ומתקבל על הדעת לדברי המדרש, אך בימינו אנו עדים להתחדשותו של האור הגנוז, אם בעבר היה נתק ופירוד תקשורתי בין המתרחש בכפר אחד למשנהו, כיום אנו עדים לשידורים חיים ברחבי הרשת אודות הפגנות ומלחמות המתרחשות בצד השני של העולם.
אם בעבר המסגרת החברתית נבעה מתלות הדוקה באיזור המגורים שלנו וגופנו הפיזי היה נתון שבעצם היווה מגבלה, כיום הרשתות החברתיות מאפשרות לתודעה שלנו לתקשר עם חברים מרחבי העולם, הגוף הפיזי עדיין נתון – אך כבר לא כמגבלה.
רסיסי התודעה שבים ומתגלים אחד אל השני, והאדם מגלה את עצמו בעצמו וברחבי העולם.
אם נתבונן לעומק נגלה שתנועת העולם היא אל עבר האחדות (ומכאן ההסבר לכך שרוב ההמצאות בדור האחרון הם בתחום התקשרותי), מ”עלמא דפירודא” אנו שבים אל “עלמא דחיבורא”, בו אני זה אתה, ואנחנו זה הם, כמו איברים שונים באותו הגוף.
ועוד נקודה קטנה למחשבה..
מסתבר שכל דמות מקראית שמסופר כי היא נרדמה (פרעה, יעקב, נבוכדנצר ועוד..) מסופר גם על תהליך היקיצה שלה, חוץ מדמות אחת – אדם הראשון.
התורה מספרת לנו שנפלה עליו תרדמה, אך משום מה לא מוזכר לנו שהוא התעורר, מדוע?
אם נבקש תירוץ אפיסטמולוגי, נוכל לומר (בדומה למלך השחמט ב”עליזה וארץ המראה” של לואיס קרול) שהוא כלל לא התעורר, וכל קיומנו הוא בעצם פרי חלומו של אדם הראשון, חלום על עולם מופרד ומפוזר לרסיסים, חלום שמתפוגג ומסתיים ככל שאנו שבים ומתוודעים לעצמנו, אדם הראשון הולך ומתעורר..
אנו שבים להיות אחד, כמו אותו עולם ממנו הגענו ואליו אנו שבים, “ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד”.
גם אנחנו בריטלק צועדים עם הקידמה ומעודדים את לקוחותינו לתחזק את מערכות המיחשוב שלהם ע”י הסתכלות היקפית, ראיית המערכת כמכלול בו כל פרט קשור למשנהו, מאפשרת זיהוי תקלות באופן מהיר ויעיל.
שבת שלום.